החלטה בתיק בש"פ 3616/11

           לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ט' חיימוביץ) במ"ת 24039-03-10 שניתנה ביום 26.4.2011.

רקע עובדתי

1.             העוררת החזיקה ברכב מסוג לנד-קרוזר שנת ייצור 2008 (להלן: הרכב הישן), אשר נתפס לצורך חילוט מכוח צו זמני שניתן במסגרת כתב אישום שהוגש נגד העורר (בעלה של העוררת) ונגד נאשמים אחרים בעבירות שונות כולל עמידה בראש ארגון פשיעה ורצח. בהסכם דיוני (להלן: ההסכם הדיוני) בין המשיבה לבין העורר נמכר הרכב הישן לאחיה של העוררת (להלן: המשיב הפורמאלי) בתמורה לסך של 175,000 ש"ח, אשר הועברו למשיבה חלף הרכב הישן. לימים, מכר המשיב הפורמאלי את הרכב הישן ורכש רכב חדש אשר נרשם על שמו (להלן: הרכב החדש). המשיבה תפסה את הרכב החדש בטענה כי מדובר ברכב הרשום באופן פורמאלי בלבד על שם המשיב הפורמאלי, שכן בפועל הרכב החדש נרכש ומומן על ידי העורר ועל כן הוא בר חילוט.

2.             לבית המשפט המחוזי הוגשו שתי בקשות אשר נדונו במאוחד: האחת, בקשת המשיבה לפי סעיף 21 לחוק המאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק ארגוני פשיעה) וסעיף 36ו לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח משולב], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה), להורות על מכירת הרכב החדש אשר נתפס מכוח צו זמני לצורך חילוט בתום ההליך הפלילי המתנהל נגד העורר; והשנייה, בקשת המשיב הפורמאלי להורות למשיבה להחזיר לידיו את הרכב.

החלטת בית המשפט המחוזי

3.             בא כוחם של העוררים ושל המשיב הפורמאלי הלין על כך שהמשיבה שחררה את הרכב הישן לידי המשיב הפורמאלי כשהוא נקי מכל שיעבוד ומיד מיהרה ותפסה את הרכב החדש שרכש לעצמו בכספי הרכב הישן. לטענתם, מדובר בחוסר תום לב, העולה כדי ביזיון בית משפט. מנגד, בא כוח המשיבה הסכים להפריד את הסך של 175,000 ש"ח מתמורת הרכב החדש לפנים משורת הדין, וזאת בהנחה שהמשיב הפורמאלי יודה כי הרכב החדש בבעלות העורר. בית המשפט המחוזי סבר כי המשיבה זקוקה להצהרת המשיב הפורמאלי כאמור כתנאי להסכמתה לוותר על חלק מתמורת הרכב החדש בסך 175,000 ש"ח, הסך אותו קיבלה במסגרת ההסכם דיוני. זאת, מאחר ומלכתחילה הרציונאל העומד בבסיס התפיסה ומצדיקה הוא שהרכב החדש שייך לעורר ולא למשיב הפורמאלי, ורשום על שם האחרון באופן פיקטיבי בלבד, שכן אחרת לא הייתה קמה עילת התפיסה. עוד נקבע כי הרכב החדש נרכש בסכום של כ-400,000 ש"ח ועל כן המחלוקת היא על היתרה מעבר ל-175,000 ש"ח. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי כי לצורך ההליך שלפניו אין מחלוקת אודות קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר בעבירות המיוחסות לו, לרבות עבירת העמידה בראש ארגון פשיעה.

4.             בית המשפט המחוזי קבע כי לפי הפסיקה בנוגע להליך החילוט הפלילי שאלת הבעלות נבחנת באופן מהותי כאשר הרישום הפורמאלי משמש רק כאינדיקציה ראשונית, וכי בשלב זה לא קובע בית המשפט מסמרות בשאלת הבעלות לצורך החילוט אשר תוכרע בתיק העיקרי. באשר למקרה דנן נקבע כי בחינת הראיות לכאורה מלמדת על כך שמירב הזיקות מצביעות על קשר קנייני קרוב יותר בין העוררים לבין הרכב החדש מאשר בין המשיב הפורמאלי לבין הרכב, וזאת, בין היתר, מהטעמים הבאים: הרכב החדש משמש את העוררת באופן בלעדי; למשיב הפורמאלי כלל אין רישיון נהיגה; העוררת היא זו שמכרה בפועל את הרכב הישן לקונה; העוררת הייתה פעילה ברכישת הרכב החדש, שהיה אמור להירשם על שמה בתחילה, אולם משיקוליה הוחלט שירשם על שם המשיב הפורמאלי; למשיב הפורמאלי אין כל מקורות כספיים יוצאי דופן שיכולים לאפשר לו לרכוש רכב יוקרה בסך האמור וחשבונו בבנק הינו ביתרת חובה לפי גרסתו; טענת המשיב הפורמאלי כי קיבל סך של 70,000 ש"ח מהעוררת וסך של 90,000 ש"ח מאביו לצורך רכישת הרכב החדש נטענה בעלמא ללא ראיה מסייעת.  נוכח זאת נקבע כי מירב הזיקות מצביעות על העוררת כבעלת הרכב ובהעדר ראיה למקורות מימון חוקיים, החזקה לפיה מדובר בכספי ארגון פשיעה עומדת על כנה. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי אין צורך להכריע כעת בטענת בא כוח העוררים והמשיב הפורמאלי לפיה כל התמורה עבור הרכב הישן צריכה להיות פטורה מעיקול, דהיינו עד סך של 245,000 ש"ח. זאת, מאחר שזו תוכרע על ידי המותב שידון בשאלת החילוט.

5.             כמו כן נקבע כי בבש"פ 10015/07 אביטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.2007) (להלן: עניין אביטל) בחן בית משפט זה שאלה דומה לשאלה המתעוררת במקרה דנן. בית משפט זה קבע כי על בית המשפט השוקל ליתן צו זמני להבטיח כי הפגיעה בזכויותיו של הנפגע תהיה מידתית כך שלא תעלה על הנדרש להשגת מטרות הצו, וכי יש להעדיף, ככל שהדבר מתאפשר, לנקוט באמצעים חלופיים שיש בהם כדי להבטיח את אפשרות החילוט תוך פגיעה פחותה בקניינו של בעל הרכוש, על פני סעד זמני של תפיסת רכוש והחזקתו עם תום ההליך המשפטי. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי הנסיבות הרלוונטיות הנשקלות במסגרת החילוט, הן סוג הרכוש ומאפייניו והיחס בין שווי הרכוש שלגביו מתבקש הסעד הזמני לבין שווי הרכוש שלגביו בוצעו העבירות המיוחסות לנאשם. עוד צויין כי בעניין אביטל מחד יוחסו לנאשם עבירות בהיקף כספי של מיליוני שקלים, ומאידך שני כלי רכב היו הרכוש היחיד שנתפס וניתן היה לשייכם לנאשם. בית משפט זה קבע שם כי הואיל ומדובר בכלי רכב יוקרתיים, תיגרם להם ירידת ערך דרסטית גם אם יוותרו בידי המשטרה וגם אם יוחזרו לשימוש צד ג'. לפיכך, סברה הנשיאה ביניש כי האמצעי שנבחר לשמירת שוויים, שהינו מכירתם, עומד ביחס הולם להבטחת ערכם לשם חילוט אם יורשע הנאשם בסוף ההליך.

6.             בית המשפט המחוזי קבע כי למרות שיש דמיון בין נסיבות המקרה בעניין אביטל לבין נסיבות המקרה דנן יש לאבחן ביניהם. זאת, מאחר שבענייננו המשיבה מסכימה לוותר על סך של 175,000 ש"ח מתוך שווי הרכב החדש ועל כן החשש מפני ירידת ערכו פוחת, שכן ממילא למשיבה טענות לגבי כ-200,000 ש"ח משוויו של הרכב החדש, ועד שירד ערכו לשווי זה עוד רחוקה הדרך. נקבע כי בנסיבות אלה ניתן להסתפק בחלופה המקובלת במקרים דומים, אשר כוללת איסור עסקאות ברכב, עריכת ביטוח לטובת המשיבה והפקדת מזומן בסכום של 30% משווי הרכב.

7.             נוכח זאת, הורה בית המשפט המחוזי כי הרכב החדש יוחזר לידי המשיב הפורמאלי בהתקיים התנאים הבאים: על הרכב ירשם עיקול לטובת המשיבה במשרד הרישוי עד תום ההליכים המשפטיים נגד העורר; תוצא פוליסת ביטוח מקיף לרכב על מלוא ערכו, אשר תשועבד לטובת המשיבה ותחודש מעת לעת עד תום ההליכים המשפטיים; תיאסר כל עסקה ברכב או מסירתו לידי אחר מלבד העוררת; תופקד ערבות צד ג' להבטחת ההתחייבויות לעיל בסך של 100,000 ש"ח; ויופקד סך של 60,000 ש"ח (המהווה כ-30% מיתרת שווי הרכב החדש לאחר ניכוי סך של 175,000 ש"ח) במזומן או בערבות בנקאית להבטחת ההתחייבויות האמורות.

טיעוני העוררים

8.             העוררים טוענים - באמצעות בא כוחם, עו"ד ליאור אפשטיין - כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע ערובות כתנאי לשחרורו של הרכב החדש. לטענתם, הרכב החדש הוא חליפו של הרכב הישן, אשר שוחרר כשהוא נקי מכל שעבוד ותפיסה ונמכר במחיר שוק ועל כן אין ולא תימצא דרך להסכים לשחרור הרכב על מנת לחלט את הרווחים העתידיים שיצמחו ממנו. עוד לטענת העוררים, שגה בית המשפט המחוזי בשעה שמחד הפחית את מחיר הרכב הישן ששוחרר ממחיר הרכב החדש לצורך חישוב סכום ההפקדה מהטעם כי אין עליו צו יותר, ומאידך החיל תפיסה על יתרת הסכום של הרכב החדש שהוא תולדה של הרכב הישן המשוחרר.

9.             כמו כן טוענים העוררים כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי הרכב החדש מומן על ידי העורר מכספי ארגון פשיעה בשעה שהרכב נרכש לאחר יום 26.1.2010, מועד בו על פי כתב האישום לא קיים עוד ארגון פשיעה. לעניין זה נטען כי על פי כתב האישום חדל ארגון הפשיעה מלהתקיים במועד הגשתו ויש להצביע על קשר ראייתי נכבד בין כל פעולה כספית המאוחרת למועד זה לבין ארגון הפשיעה. בנוסף, לטענת העוררים הטענה כי כל רכוש הינו תולדה של ארגון פשיעה פקעה עם תפיסת הרכב הישן ושחרורו ולמשיבה אין כל טענה כלפי הרכב החדש, אשר לא קיים כל קשר בין תפיסתו והשבתתו לבין הפעלת אמצעים לגביו. עוד נטען כי אם קיימת למשיבה טענה כלשהי לגבי היחסים הכספיים בין העוררת לבין המשיב הפורמאלי ניתן לפתור אותה באמצעים שפגיעתם פחותה.

10.          העוררים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט המחוזי התעלם לחלוטין מהעובדה שהרכב הישן נמכר בסך של 245,000 ש"ח ודינו של סכום זה זהה לדינו של הסכום ששולם לקופת בית המשפט המחוזי בגובה 175,000 ש"ח, אשר טיהר וסיחר את הרכב הישן והפכו לקניין נקי מכל טענה.

תגובת המשיבה

11.          המשיבה טוענת - באמצעות באת כוחה, עו"ד רחל זוארץ-לוי - כי הגם שהעוררים טוענים כי הם אינם בעלי הרכב, הם העוררים בהליך שלפני ולא אחיה של העוררת שהינו המשיב הפורמאלי בלבד. כמו כן טוענת המשיבה כי היא פרסה בפני בית המשפט המחוזי את מכלול הראיות שמצביע על כך שהבעלות המהותית ברכב החדש בידי העוררים. לטענת המשיבה, היא הסכימה לקיזוז סך של 175,000 ש"ח משוויו של הרכב החדש וזאת אך ורק לפנים משורת הדין, שכן לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000  כל רכוש של מי שמואשם כעומד בראש ארגון פשיעה יכול להיתפס על ידי המדינה עד להרשעתו. עוד טוענת המשיבה כי כל סכום מעבר לסך של 175,000 ש"ח לא יקוזז לפנים משורת הדין.

12.          זאת ועוד, לטענת המשיבה החלטת בית המשפט המחוזי מאוזנת ושקולה וראיה לכך שבקשתה למכירת הרכב החדש נדחתה ובמקום זאת הורה בית המשפט המחוזי על אמצעים שפגיעתם בעוררים פחותה, כמו הפקדת ערבות צד ג' והפקדת סך במזומן או בערבות בנקאית. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הפסיקה הכירה בכך שיש צורך בהפקדת סכום ממשי במזומן או בערבות בנקאית לצורך הבטחת החילוט ולעניין זה מפנה המשיבה לבש"פ 5550/08 שמעון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.7.2008) (להלן: עניין שמעון). לטענתה, הצורך בהפקדה נובע מהטעם שפוליסת הביטוח אינה חלה על כל מקרה אפשרי כמו למשל גניבת רכב שבוצעה עקב רשלנות בעל הרכב ועל מנת להתמודד עם סיטואציות שלא ניתן עליהן מענה על ידי עיקול ושעבוד שרשומים על שם המדינה.

13.          עוד טוענת המשיבה כי הפקדת סכום המהווה כ-30% משווי הרכב מצויה ברף הנמוך וכי לעיתים נדרשת הפקדת סכום המהווה כ-50%-40% משווי הרכב. כמו כן טוענת המשיבה כי גם אם תתקבל טענת העוררים כי סכום הפקדה המהווה כ-30% משווי הרכב הינו גבוה יתר על המידה, הרי שלא מדובר בטעות המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. בנוסף, טוענת המשיבה כי החלטת בית המשפט המחוזי התייחסה לכך שהיקפן של העבירות בהן מואשם העורר עולה כדי מיליוני ש"ח.

דיון והכרעה